<h1>סמ"ג עשין סימן מ"ח</h1>
<h2>דף ב.</h2>
שנינו בתחילת מסכת כתובות בתולה נשאת ליום הרביעי, במקום שאין בית דין יושבין אלא בשני ובחמישי שאם היה לו טענת בתולים היה משכים לבית דין (ע"פ רמב"ם אישות פ"י הט"ו), ויהיה לו פנאי שלשה ימים שלפניהם לטרוח בסעודה (גמרא שם). ואלמנה נישאת בחמישי כדי שיהא שמח עמה חמישי וששי ושבת ויצא למלאכתו יום ראשון (ע"פ רמב"ם שם).
<h2>דף ז.</h2>
וכל הפוחת לבתולה ממאתים זוז ולאלמנה [מ]מנה בעילתו בעילת זנות, אחד הכותב כתובה בשטר ואחד שהעידו עליו עדים וקנו ממנו שהוא חייב לה מאה או מאתים, במקום שאין כותבין, וכן אם נתן לה מטלטלין כנגד כתובתה, אף במקום שכותבין, הרי זה מותר לבעול עד שיהא לו פנאי לכתוב (ע"פ רמב"ם אישות פ"י ה"ט ע"ש ובמ"מ) כדאיתא בפרק קמא דכתובות. רק שיקבל עליו אחריות אם יאבדו או יזולו כדמוכח בפרק אף על פי (נ"ו ב' ותד"ה אין).
<h2>דף ז:</h2>
בארץ המערב רגילין שהמקדש האשה הוא מברך ברכת אירוסין קודם שיקדש. אבל במלכיות אלו אין המקדש עצמו מברך אלא אחר, ולכך נהגו שאין מברכין [אלא] עד אחר [ה]קידושין. ובכתובות פרק ראשון מפרש כיצד מברך ברוך אתה ה' א-להינו מלך העולם אקב"ו על העריות ואסר לנו את הארוסות והתיר לנו את הנשואות על ידי חופה וקידושין ברוך אתה ה' מקדש עמו ישראל על ידי חופה וקידושין. ובערי המערב אין חותמין כך כי אם ברוך אתה ה' מקדש ישראל.
תנו רבנן מברכין ברכת חתנים בעשרה כל שבעה אמר רב יהודה והוא שבאו פנים חדשות, ומה היא ברכת חתנים בורא פרי הגפן, שהכל ברא לכבודו, יוצר האדם, אשר יצר את האדם בצלמו בצלם דמות תבניתו, וגורס רב סעדיה ובצלם דמות תבניתו, והתקין לו ממנו בניין עדי עד ברוך אתה ה' יוצר האדם, שוש תשיש ותגל עקרה בקיבוץ בניה לתוכה בשמחה ברוך אתה ה' משמח ציון בבניה, שמח תשמח רעים האהובים כשמחך יצירך בגן עדן מקדם ברוך אתה ה' משמח חתן וכלה, ברוך אתה ה' א-להינו מלך העולם אשר ברא ששון ושמחה חתן וכלה גילה רינה דיצה חדוה אהבה ואחוה ושלום ורעות מהרה ה' א-להינו ישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול מצהלות חתנים מחופתם ונערים ממשתה נגינתם ברוך אתה ה' משמח חתן עם הכלה. יש מפרשין כי שלשה ברכות אילו, שהכל ברא לכבודו, ויוצר האדם, ואשר יצר את האדם, לכך מתחילות בברוך אע"פ שסמוכות לברכות שלהם מפני שהן קצרות [ו]אם לא היו פותחות בברוך היו נראות כאחת (ח' א' תד"ה שהכל). וקשה דבירושלמי (ברכות דף י"א א') מקשה על ברכה הסמוכה לחבירתה והרי הבדלה ומתרץ שניא היא שמתחלה רבי מפזרן, ומה הקשה והלא קצרות הן. ורבינו שלמה פירש כי אין סדר הזיווג מתחיל כי אם מאשר יצר את האדם ואילך אבל שהכל ברא לכבודו נתקנה לשבח לאדון הכל שנעשה שושבין לאדם הראשון והיה ראוי לברך משעת אסיפת העם אלא מכנסן על הכוס, ויוצר האדם מפני שנבראו אדם ואשתו בשני פעמים. אמר רבי יצחק א"ר יוחנן מברכין ברכת חתנים בעשרה כל שבעה וחתנים מן המנין (כתובות ח' ב'). רב אשי איקלע לבי רב כהנא יומא קמא בריך כולהו למחר אמר להו אי איכא פנים חדשות מברך כולהו ואי לא לא (שם ח' א'). ואומר רבינו יצחק (ז' ב' תד"ה והוא) דווקא פנים חדשות שדרך להרבות בשבילם כגון אדם חשוב. ואפילו בא קודם החופה הואיל ושהא שם לכבוד החופה כתב מורי שמברך כולם. ועוד אומר רבינו יצחק (תו' שם) כי שבת נקראת פנים חדשות דאיתא במדרש מזמור שיר ליום השבת אמר הקב"ה באו פנים חדשות לכאן נאמר שירה. ואם לא באו פנים חדשות יומא קמא מברך כולהו, מכאן ואילך כל שבעת ימי המשתה מברך שהשמחה במעונו ואשר ברא (שם ח' א'). ומפני שברכה זו היא יחידה לפעמים לכך פותחת בברוך שאינה נחשבת ברכה הסמוכה לחברתה (שם רש"י ד"ה שמח). ומשבעה ועד שלשים מברך שהשמחה במעונו אפילו לא באו קרואים לכבוד החופה (שם). ובזמן הזה ערבה כל שמחה ולא נהגו לברך כלל אחר שבעת ימי המשתה. ובפרק קמא דכתובות (ז' א') מסקינן כי אלמון שנשא אלמנה אין מברכין אלא יום אחד. גרסינן בפרק קמא דברכות (ו' ב') כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו עובר בחמשה קולות קול ששון [ו]קול שמחה קול חתן וקול כלה קול אומר[ים] הודו (ירמיה ל"ג י"א).
<h2>דף י:</h2>
אמרינן בפרק קמא דכתובות הנושא בתולה שנתארמלה או נתגרשה או נחלצה, אם מן האירוסין נתארמלה או נתגרשה או נחלצה כתובתה מאתים, ואם מן הנישואין כתובתה מנה שמשנשאת הרי היא כבעולה (רמב"ם אישות פי"א ה"א). קטנה מבת שלש שנים ויום אחד ולמטה שנבעלה אפילו בא עליה אדם גדול כתובתה מאתים [מפני] שסופה שתחזור להיות בתולה כשאר בתולות, וכן גדולה שבא עליה קטן מבן תשע שנים ויום אחד ולמטה כתובתה מאתים כאילו לא נבעלה כלל שביאת בן תשע ויום אחד ביאתו ביאה פחות מזה אין ביאתו ביאה (ע"פ רמב"ם שם ה"ג).
<h2>דף יג.</h2>
האומר לאשתו בפני שני עדים אל תסתרי עם פלוני ונכנסה עמו לסת(ו)ר בפני עדים ושהתה [עמו] כדי טומאה אסורה לבעלה עד שישקנה מי המרים כמו שיתבאר בהלכות סוטה (עשה נ"ו) ואם מת קודם שישקנה אין לה כתובה ואע"פ שלא מצאו עליה דבר מכוער שאין לך דבר מכוער יותר מזה, והיום שאין לנו מי סוטה נאסרה עליו איסור עולם ותצא בלא כתובה לא עיקר ולא תוספת שהרי מעשיה הרעים גרמו לה להאסר (לשון רמב"ם אישות פכ"ד הכ"ד). א"ר חנינא מסורא (סוטה ב' ב') לא לימא איניש לאיתתיה בזמן הזה בינו לבינה אל תסתרי עם פלוני דדילמא סבירא לן כרבי יוסי ברבי יהודה דאמר קינוי מועיל על פי עצמו והאידנא דליכא מי סוטה למיבדקה ואסר לה עילויה איסורא דלעולם אם נסתרה אחר כך. ומשם יש להוכיח שאם לא קינא לה ונסתרה שאינה נאסרת לבעלה. ופסק רבינו חננאל שנאסרה לבעלה משעה שיראו עדים שמתנהגין דבוקין זה בזה כמנאפין, שאפילו לעניין דיני נפשות שכתוב שם והצילו העדה די בכך כדאמר בפרק קמא דמכות (ז' א') היכי דיינינן כשמואל דאמר במנאפים עד שיראו כמנאפים ואין צריך שיראו שיכניס כמכחול בשפופרת. אבל בסתירה לבד אינה נאסרת לבעלה כאשר בארנו שאין אוסרין על הייחוד, ובמעשים המפורשים בסוף מסכת נדרים (צ"א ב') בנשים שנסתרו והוצרכו האמוראים שם לפסוק שצריך שתהא שום אמתלא להתירן (כתובות י"ג א' תד"ה מעלה ע"ש) זהו מפני שמדבר שם באומרת טמאה אני לך כמו משנתינו אשר שם שעל זה מדבר אבל באומרת טהורה אני אין צריך שום אמתלא להתירה (יבמות כ"ד ב' תד"ה אמר) ומותרת כאשר בארנו.
<h2>דף מח:</h2>
הנכסים שמכנסת אשה לבעלה בין קרקע בין מטלטלין בין עבדים אע"פ שהן נכתבים בשטר כתובתה אין נקראים עיקר כתובה אלא נדוניא שמם, ואם קבל הבעל אחריות הנדוניא עליו נעשית ברשותו ואם פחתה פחתה לו ואם הותירה הותירה לו הרי זו נקראת נכסי צאן ברזל (רמב"ם פט"ז ה"א ע"ש ובמ"מ) ובכלל כתובה מזכירן התלמוד (כתובות מ"ח ב'). ואם לא קיבל אחריות הנדוניא עליו אלא הרי היא ברשות האשה אם פחתה פחתה לה ואם הותירה הותירה לה הרי זה נקרא נכסי מלוג (רמב"ם שם) וכן מפרש במשנה פרק אלמנה לכהן גדול ביבמות (ס"ו א'). ובבראשית רבה (פרשה מ"ה ב') בעון קומיה דריש לקיש מהו מלוג אמר להו מה דאיתמליג מליג פירש הערוך (ערך מלג) עניין מליגת הראש הוא שתולשין השער לבד ועוזבין העור כך הבעל אוכל פירות ועוזב הקרן. וכן כל נכסים שיש לה לאשה שלא הכניסה אותן לבעלה ולא כתבה אותן בכתובתה אלא נשארו לה לעצמה או נפלו לה בירושה אחר שנתארסה או נתנו לה במתנה הכל נקראים נכסי מלוג שכולן ברשותה הן, ואין נקרא כתובה אלא עיקר כתובה שהוא מנה או מאתים עם התוספת ונכסי צאן ברזל (ע"פ רמב"ם שם ה"ב ע"ש) בלבד. דין תוספת הכתובה כדין העיקר לא תקנוה לגבותה כל זמן שתרצה אלא הרי היא כחוב שיש לו זמן ואין הכתובה נגבית אלא לאחר מיתת הבעל או אם גירשה (שם ה"ג).
<h2>דף נא:</h2>
מסקינן בפרק נערה האשה שזינתה תחת בעלה בשגגה או באונס הרי זו מותרת לבעלה שנאמר והיא לא נתפשה הא נתפשה מותרת בין שאנסה גוי בין שאנסה ישראל, וכל שתחילת ביאתה באונס אע"פ שסופה ברצון ואפילו אמרה הניחו לו שאלמלא לא אנס לי הייתי שוכרתו מותרת שהיצר לבשה (רמב"ם אישות פכ"ד הי"ט). ומלשון והיא לא נתפשה דרשו רבותינו שיש לך אחרת שאע"פ שנתפשה אסורה ואיזו זו אשת כהן. אחד אשת כהן ואחד אשת ישראל שנאנסה כתובתה קיימת העיקר והתוספת לא הפסידה מכתובתה כלום כדאיתא בנדרים פרק אחרון (צ"א א'), וכופין את הכהן ליתן לה את הכתובה ולגרשה (רמב"ם שם הכ"ב). אשת כהן שאמרה לבעלה נאנסתי או שגגתי ונבעלתי לאחר דינה כדין אשת ישראל שאינו חושש לדבריה שמא עיניה נתנה באחר (ע"פ הכ"ג שם) ואם היתה נאמנת לו או שאמר לו אדם שהוא סומך על דבריו יוציא ויתן כתובה כדמוכח בקידושין (ס"ו א') גבי ההוא סמיא.
<h2>דף נג.</h2>
בפרק נערה מסקינן דארוסה שמתה אין לה כתובה ואינו חייב לקוברה אבל מת הוא גובה כתובתה. גרסינן בירושלמי דנערה (כתובות דף ל' ב') קל הוא בתנאי כתובה שבכל מקום אדם מזכה בכתיבה וכאן אף בדברים, ובכל מקום אין אדם מזכה אלא למי שהוא בעולם וכאן אף למי שאינו בעולם. הכונס את האשה ולא כתב לה כתובה או שכתב ואבד שטר הכתובה או שמחלה כתובתה לבעלה או שמכרה לו כתובתה חוזר וכותב לה עיקר כתובה אם רוצה לקיימה, אבל המוכרת כתובתה לאחרים בטובת הנאה אינו צריך לכתוב לה כתובה אחרת שלא תקנו לה חכמים כתובה אלא [כדי] שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, ואם הוציאה משלם כתובתה ללוקח כדרך שהיה משלם לה אם לא מכרה (ע"פ רמב"ם אישות פ"י ה"י).
<h2>דף נד.</h2>
וכן התקינו שאם היה לבעל שדות טובות שנקראות עידית ורעות שנקראות זיבורית ובינונית ובאתה האשה לגבות כתובתה ממנו שלא תגבה כי אם מן הרעה שבנכסיו והיא הנקראת זיבורית (ע"פ רמב"ם אישות פט"ז ה"ג). וכן התקינו כשתבא לגבות אחר מותו לא תגבה עד שתשבע בנקיטת חפץ שלא הניח אצלה כלום ולא מכרה לו כתובתה ושלא מחלה אותה, ואמרינן בפרק נערה הלכתא כרב דאמר שמין לה כל מה שעליה ופוחתין אותו מכתובתה, אבל אם גירשה לרצונו גובה בלא שבועה ואין שמין כסות שעליה שהרי לקחן לה וזכתה בהן והוא רוצה להוציאה ולא היא (ע"פ רמב"ם שם ה"ד) כן כתב רב אלפס (דף כ"א א'). וכן התקינו שלא תגבה האלמנה כתובתה אלא מן הקרקע, ואינה גובה משבח ששבחו נכסים לאחר מיתת הבעל, ואין הבנות ניזונות לאחר מיתת אביהן משבח ששבחו נכסים לאחר מותו כדאיתא בפרק יש בכור (בכורות נ"ב א'), ואינה טורפת בכתובתה משבח שהשביח הלוקח אף על פי שבעל חוב גובה את השבח ודברים אילו מקולי כתובה הן (רמב"ם שם ה"ה וע"ש במ"מ).
<h2>דף נז.</h2>
אמרו חכמים (ב"ק פ"ט א') שאסור לשהות עם אשתו אפילו שעה אחת בלא כתובה, לפיכך כותבין כתובה קודם כניסתו לחופה ואח"כ יהיה מותר באשתו, והחתן נותן שכר הסופר, וכמה הוא כותב לה, אם היתה בתולה אין כותבין לה פחות ממאתים דינרים ואם היא בעולה אין פוחתין לה ממאה דינרים וזהו הנקרא עיקר כתובה, ואם הוא רוצה להוסיף לה אפילו ככר זהב מוסיף, ודין העיקר ודין התוספת לרוב הדברים אחד הוא לפיכך כל מקום שנאמר כתובה סתם הוא העיקר והתוספת כאחד (ע"פ רמב"ם אישות פ"י ה"ז וע"ש). ומספר הכתובה נלמד שכתובת בתולה מן התורה מכמוהר הבתולות שכתוב שם כסף זוזי מאתן דחזו ליכי מדאורייתא, ותנן בפרק בתרא דכתובות (ק"י ב') נשא אשה בקפוטקיא וגרשה בארץ ישראל נותן לה ממעות ארץ ישראל, שאינם כל כך טובים, רבן שמעון בן גמליאל אומר נותן לה ממעות קפוטקיא, דקסבר כתובה דאורייתא (גמרא שם) ואמר רבי יוחנן (שם ע"ז א') כל מקום ששנה רבן שמעון בן גמליאל במשנתינו הלכה כמותו (שם י' א' ותד"ה אמר), ואף על פי שאומר שם באותו פרק (ק"י ב') על ברייתא אחרת לאפוקי מדרבן שמעון בן גמליאל כמו כן בפרק המגרש (גיטין פ"ה ב') מצינו לאפוקי מדרבי יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו ופוסק רב נחמן הלכה כמותו בפרק יש נוחלין (ב"ב קל"ו א'). והשקל הוא ארבעה דינרים והדינר שש מעה והמעה על פי הקבלה היא משקל שש עשרה שעורות. חכמים תקנו כתובה לאלמנה שלא תהא קלה בעיניו להוציא (בתו' שם).
בפרק אע"פ מפרש שנותנין זמן לאשה משתבעה הבעל לפרנס עצמה בתכשיטים וצרכי החופה, וכן לאיש משתבעה האשה. ואם הגיע זמן שנתנו לאיש ולא נשאה נתחייב במזונותיה אע"פ שלא כנסה, ומסקינן בפרק ראשון (ב' א') שאם הגיע זמן באחת בשבת או חלה הוא או שחלתה היא או שפירסה נדה כשהגיע הזמן אינו מעלה לה מזונות (ע"פ לשון הרמב"ם אישות פ"י הי"ט ע"ש).
<h2>דף סט:</h2>
תקנו הגאונים בכל הישיבות שתהיה האשה גובה כתובתה אחר מות בעלה אף מן המטלטלין כדרך שתקנו לבעל חוב לגבות מן המטלטלין ופשטה תקנה זו בכל ישראל, וכן שאר תנאי כתובה כולן ככתובה הן וישנן במטלטלין כמקרקעי חוץ מכתובת בנין דיכרין שלא מצינו מנהג ירושתה פשוט בכל הישיבות, לפיכך אין לנו להעמיד אותה כי אם על דין התלמוד שאין יורשין כתובת אמן אלא מן הקרקע (ע"פ רמב"ם אישות פט"ז ה"ז). וכן פסק רבינו חננאל דבפרנסה שאינה לא כתובה ולא תנאי כתובה אינה נגבית אלא מן הקרקע כדפסק רבא בפרק מציאת האשה (ס"ט ב'). אמנם כתב רבינו שמשון איש ירושלם שמאחר שכתובה נגבית מן המטלטלין בתקנת הגאונים הוא הדין כתובת בנין דיכרין שהרי מקשה שם (נ"ב ב' ותד"ה ותגבה) ותגבה ממטלטלין ומתרץ ככתובה שוויה רבנן, וכן עישור נכסים ממטלטלין בזמן הזה כשמואל בפרק נערה (נ' ב') וגם בזמן הזה רגיל כל אדם להשיא בתו ממטלטלין וזהו כמו אומדנא שסובר רבא כרבי יהודה וכשמואל באמידניה בפרק מציאת האשה (ס"ח א', ועי' נ"א א' תד"ה ממקרקעי). ורבינו יעקב היה אומר דאין אנו צריכין לתקנת הגאונים לענין כתובה דאנן מטלטלי אגב מקרקעי מקנינן דאהני מאי דכתבינן בכתובה נכסין דאית להון אחריות ודלית להון אחריות כולהון יהון אחראין וערבאין כו' ודלא כאסמכתא לגבות מן המטלטלין אם הן בעין, ואהני דלא כתבין אגב שלא לגבות מן הלקוחות, [ו]דווקא לוקח מפקיע כתובה מן המטלטלין דהוי בעל חוב מאוחר דקיימא לן (ערכין ז' ב' וכתובות צ' א' תד"ה שמע) בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מטלטלין מה שגבה גבה (ע"פ ספר הישר חידושים סי' תקצ"ז). אבל מקבל מתנת בריא אינו מפקיע לדברי רבינו יצחק בר ברוך, ולדברי רבינו יצחק בר שמואל מפקיע כמו מכר, ונותן טעם שהרי מקבל מתנת בריא אלים מירושה דאורייתא דתנן (גיטין מ"ח ב') אין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסין משועבדים ומקבל מתנה בכלל משועבדים הן הילכך דילמא כי תקנו הגאונים לגבות כתובה ממטלטלין הני מילי מירושה אבל לא מקבל מתנת בריא, אבל מקבל מתנת שכיב מרע שאינה אלא מדרבנן אינה מפקעת בקל וחומר מירושה דאורייתא (כתובות מ"ט ב' תד"ה הוא).
<h2>דף עב.</h2>
מי שזינתה תחת בעלה אין לה כתובה לא עיקר ולא תוספת ואין מוציאין מן הבעל דבר ממה שמכר או שנגנב או שנאבד מנכסי צאן ברזל שלה ואין צריך לומר נכסי מלוג ולא המזנה בלבד אלא [אף] העוברת על דת משה או על דת יהודית אין לה כתובה לא עיקר ולא תוספת ולא תנאי מתנאי כתובה, וכל אחת מהן נוטלת הנמצא מנדוניתה ויוצאה כדאיתא בירושלמי (כתובות דף מ"ה א'), ואין הבעל חייב לשלם לא מה שפחת ולא מה שאבד (רמב"ם אישות פכ"ד ה"י ע"ש). ואילו הן הדברים שאם עשתה אחת מהן עברה על דת משה כדאיתא בפרק המדיר, יוצאה בשוק ושער ראשה גלוי דתנא דבי רבי ישמעאל ופרע [את] ראש האשה (במדבר ה' י"ח) אזהרה לבנות ישראל שלא יצאו בפריעת ראש, או שנודרת ונשבעת ואינה מקיימת או ששמשה מטתה והיא נדה או שאינה קוצה לו חלה, או שהאכילה את בעלה דברים אסורים ואין צריך לומר שקצים ורמשים ונבילות אלא אפילו דברים שאינם מעושרים, והיאך יוודע דבר זה כגון שאמרה פירות אילו פלוני [כהן] תקנם לי ועיסה זו פלוני [כהן] הפריש לי חלתה ופלוני החכם טיהר לי את הכתם ואחר שאכל או בא עליה שאל אותו פלוני ואמר לא היו דברים מעולם, וכן אם הוחזקה נדה בשכנותיה ואמרה לבעלה טהורה אני ובא עליה (ע"פ רמב"ם שם הי"א). [ו]איזוהי דת יהודית הוא המנהג הצניעות שנהגו בנות ישראל, ואילו הן הדברים שאם עשתה אחת מהן עברה על דת יהודית, היוצאה מחצר לחצר דרך מבוי וראשה פרועה ואין עליה [רדיד, רדיד תרגום ירושלמי (בראשית כ"ד ס"ה) של] צעיף, כשאר כל הנשים אע"פ ששערה מכוסה במטפחת (עי' רמב"ם שם הי"ב). ואין בזה פרועת ראש לגמרי דהא אמרינן בירושלמי היוצאה בקפליטין שלה אין בה משום פריעת ראש, ומה שאומר שם הדא דאת אמר בחצר אבל למבוי יש בה משום פריעת ראש התם כשרוצה לשהות במבוי, ופירוש קפליטין לעז הוא. או שהיתה טווה בשוק ורד או כיוצא בו, לדברי רבינו חננאל (ע"ב ב' תד"ה בטווה), כנגד פניה על פדחתה או על לחיה כדרך שעושות הגויות או הפרוצות או שטווה בשוק ומראה זרועותיה לבני אדם או שהיתה משחקת עם [ה]בחורים או שהיתה תובעת את התשמיש מבעלה בקול רם (או) [עד] ששכנותיה שומעין אותה מדברת על עסקי תשמיש או שהיתה מקללת אבי בעלה בפני בעלה (רמב"ם שם). עזרא תיקן שתהא האשה חוגרת בסינר בתוך ביתה משום צניעות ואם לא חגרה אינה עוברת על דת משה ולא הפסידה כתובתה (רמב"ם שם הי"ג ע"ש). גרסינן בירושלמי (יומא דף ה' א' ע"ש ובילקוט) כל כבודה בת מלך פנימה ממשבצות זהב לבושה (תהילים מ"ה י"ד), אשה צנועה ראוי[ה] לצאת ממנה כהן גדול הלבוש משבצות זהב וכן מצינו במעשה דקמחית בפ"ה דיומא (מ"ז א'). אמרינן בירושלמי (כתובות מ"ד ב') ובמסכת סוטה פרק ארוסה (כ"ה א') שהעוברת על דת צריכה התראה ועדים ואחר כך תפסיד כתובתה (רמב"ם שם הי"ד). כיצד היא יוצאה משום שם רע, כגון שהיו [שם] עדים שעשתה דבר מכוער ביותר שהדברים מראים שהיתה שם עבירה אף על פי שאין שם עדות ברורה בזנות, כיצד כגון שהיתה בחצר לבדה וראו רוכל יוצא ונכנס ומיד בשעת יציאתו מצאו אותה עומדת מעל המטה והיא לובשת הסינר או חוגרת אזורה או שמצאו רוק לח למעלה בכילה כדאיתא בפרק שני דיבמות (כ"ד ב'), ובירושלמי (כתובות דף מ"ה א') מוסיף, [או] שהיו שניהם יוצאין ממקום אפל או מעלין זה את זה מן הבור וכיוצא בו או (שראה) [שראו] אותן מנשקין זה את זה או מגפפין זה את זה או שנכנסו זה אחר זה וסגרו [את] הדלת וכיוצא בדברים האילו אם רצה להוציא[ה] תצא בלא כתובה ואין זו צריכה התראה (רמב"ם שם הט"ו ע"ש).
<h2>דף עב:</h2>
הנושא אשה סתם ונמצא[ו] עליה נדרים תצא בלא כתובה לא עיקר ולא תוספת, באילו נדרים אמרו שלא תאכל בשר או שלא תשתה יין או שלא תתקשט במיני צבעונים אבל נמצא עליה נדר חוץ מאילו לא הפסידה כלום (ע"פ רמב"ם אישות פכ"ה ה"א) כדאיתא בריש המדיר וכן אמר שם שהכונס אשה סתם ונמצאו בה מומי נשים ולא ידע הבעל במום זה ולא שמע בו ורצה, תצא בלא כתובה לא עיקר ולא תוספת, כיצד היה מרחץ בעיר והיו לו קרובים אינו יכול לומר לא ידעתי מומין אלו [ו]אפילו מומין שבסתר מפני שהוא בודק בקרובותיו וחזקה ששמע ורצה, ואם אין שם מרחץ טוען במומין שבסתר, ונכפה בעתים ידועים הרי הוא כמומין שבסתר, אבל במומין שבגלוי אינו יכול לטעון שהרי הכל רואין אותן ואומרים לו וחזקה ששמע ונתפייס, דבר ידוע הוא שאין דין זה אלא באותן המקומות שהיה מנהג הנשים להלך בשוק ופניהם גלויות והכל יודעים אותן ואומרים זו היא בתו של פלוני וזו היא אחותו של פלוני כמי ערי אדום בזמן הזה אבל בערי המערב ובטוליטל"א ובסביבותיה שאין דרך הבנות שם לצאת כלל בשוק ואם תצא הבת למרחץ בנשף תצא מתנכרה ומכוסה הרי זה טוען אף במומין [ש]בגלוי, והוא שלא היה שם מרחץ בעיר ושלא היה לו קרובה לבדוק בה (ע"פ רמב"ם שם ה"ב ע"ש). כל המומין הפוסלין בכהנים פסולין בנשים, ובמצות הכהנים (ל"ת ש"ח) יתבארו מומי הכהנים, ויתר עליהם בנשים ריח רע וזיעה וריח הפה וקול עבה, ודדין גסין (מחברתה עד) [מחברותיה] טפח וטפח בין דד לדד ונשיכת כלב ונעשה המקום צלקת, פירוש מבוקע, ושומא שעל הפדחת אפילו היתה קטנה ביותר ואפילו קרובה לשער ראשה ואפילו אין בה שער, זו היא השומא שיתירה אשה על הכהנים, אבל אם היתה שומא שיש בה שער בשאר הפנים או שומא גדולה כאיסר אף על פי שאין בה שער הרי זה מום בין בכהנים בין בנשים (ע"פ לשון רמב"ם אישות פ"ז ה"ז). כיצד היא טענת [ה]מומים אם היו [ה]מומין שנמצאו בה מומים שודאי היו בה קודם שתתארס כגון אצבע יתירה וכיוצא בו, על האב להביא ראייה שידע בהם הבעל ורצה או שחזקתו שידע ואם לא הביא תצא בלא כתובה כלל, היו בה מומין שאיפשר שנולדו אחר האירוסין אם נמצאו בה אחר שנכנסה לבית הבעל על הבעל להביא ראייה שעד שלא נתארסה היו בה והיה מקחו מקח טעות ואם נמצאו בה והיא בבית אביה על האב להביא ראייה שאחר האירוסין נולדו ונסתחפה שדהו, הביא הבעל ראייה שעד שלא נתארסה היו בה או שהודתה לו בכך והביא האב ראייה שראה ושתק ונתפייס או שחזקתו שידע בהן ונתפייס הרי זה חייב בכתובתה (רמב"ם שם פכ"ה הל' ד'—ה'). בא על אשתו ושהה כמה ימים וטען שמום זה לא נראה [לי] עד עתה אפילו היה בתוך הקמטים או בכף הרגל אין שומעין לו חזקה אין אדם שותה בכוס אלא אם כן בודקו יפה וחזקתו שראה ורצה (ע"פ ה"ו שם). עד כאן [ב]פרק המדיר.
<h2>דף עד.</h2>
בפרק המדיר אמר רבי אמי המקדש בפחות משוה פרוטה או במלוה וחזר ובעל סתם בפני עדים צריכה גט שעל בעילה זו סמך ולא על אותן קידושין הפסולים, חזקה היא שאין אדם מישראל הכשרים עושה בעילתו בעילת זנות והרי בידו עתה לעשותה בעילת מצוה (רמב"ם אישות פ"ז הכ"ג).
<h2>דף עז.</h2>
האיש שנולדו בו מומין אחר שנשא אשה אפילו נקטעה ידו או נסמית עינו, אליבא דרבנן שפוסק רבא ורב נחמן כמותם ולא כרשב"ג וכן פסק רב אלפס, ולא רצתה אשתו לישב עמו אין כופין אותו להוציא וליתן כתובה אלא אם רצתה תשב ואם לאו תצא בלא כתובה כדין כל אשה המורדת, אבל אם נולד בו ריח הפה או ריח החוטם או שחזר ללקוט צואת כלבים או לחצוב נחשת מעיקרו או לעבד עורות, שנינו בפרק המדיר שכופין להוציא, ומסיים בתוספתא (פ"ז ה"י) שכופין להוציא ו[ש]יתן כתובה ואם רצתה תשב עם בעלה (ע"פ רמב"ם אישות פכ"ה הי"א ע"ש במ"מ), אבל [אם] נעשה האיש מוכה שחין כופין אותו להוציא ו[ל]יתן כתובה ואפילו היא רוצה לישב עמו אין שומעין לה אלא מפרישין אותה בעל כרחה מפני שהיא ממיקתו ואם אמרה אשב עמו בעדים כדי שלא יבא עליה שומעין לה (ע"פ הי"ב שם). גרסינן בירושלמי דסוף אלמנת ניזונת (כתובות דף ס"ד א' ע"ש) אין מעשין אלא לפסולות פירוש כגון אלמנה לכהן גדול שכופין אותו להוציא, ומקשה לה והא תנינן המדיר את אשתו מליהנות לו יוציא ויתן כתובה ומתרץ שמענו שמוציא שמענו שכופין, בתמיה. משם יש ללמ[ו]ד שאין כופין אלא במקום ששונין כופין אבל אומרים לו חכמים חייבוך להוציא ואם תעבור יקראוך עבריין (תד"ה יוציא וע"ש).
<h2>דף פא:</h2>
גרסינן בפרק הניזקין (גיטין נ"ה ב' ורש"י) הבעל שמכר נכסיו ואחר כך כתבה אשתו ללוקח דין ודברים אין לי עמך והסכימה למעשיו וקנו ממנה אף על פי כן כשתבא לטרוף טורפת שהרי יכולה לומר מה שכתבתי כן נחת רוח עשיתי לבעלי (ע"פ רמב"ם אישות פי"ז הי"א). אבל בנתים המכירה קיימת כמו שאומר התלמוד בפרק האשה שנפלו (כתובות פ"א ב') דבעל בנכסים אי בעי לזבוני הכי נמי דלא מצי לזבוני, בתמיה. אבל אם קנו מן האשה תחילה שאין לה שיעבוד על מקום זה ואחר כך מכר אותו הבעל אינה טורפת אותו (רמב"ם שם). ומסקינן בפרק חזקת הבתים (ב"ב נ' א') דנכסי מלוג אין האשה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי הילכך אפילו קנו ממנה לבסוף המכר קיים.
<h2>דף פב:</h2>
ועוד תקנו חכמים שיהו כל נכסים של בעל אחראין וערבאין לכתובתה אפילו כתובתה מנה ויש לו קרקע באלפים זהובים הכל תחת שיעבוד הכתובה וכל שימכור אחר הנשואין מנכסיו אף על פי שמכרו קיים ויש לו רשות למכור כל נכסיו (ו)אם ירצה יש לה לטרוף אותם בכתובתה כשיגרשנה או כשימות אם לא תמצא נכסים בני חורין, וכשתטרוף לא תטרוף אלא בשבועה בנקיטת חפץ כדין כל בעלי חובות, ותקנה זו כדי שלא תהא כתובה קלה בעיניו (רמב"ם אישות פט"ז ה"י).
<h2>דף פו.</h2>
אמר אמימר בפרק הכותב, מי שגירש את אשתו ועליו שטר חוב ובא בעל חוב והאשה לגבות והיה לו מעות וקרקע כדי החוב והכתובה בעל חוב נוטל מעות והאשה נוטלת כתובתה מן הקרקע, ואם אין לו אלא קרקע שאין בה כדי לגבות שניהם ולא היה בה דין קדימה נותנין אותה לבעל חוב ואם נשאר לאשה תטול ואם לאו תדחה מפני בעל חוב שהרי בעל חוב הפסיד והוציא מעותיו והאשה לא חסרה דבר שיתר ממה שהאיש רוצה לישא אשה רוצה לינשא, וכן מי שמת והניח אשה ובעל חוב וקרקע שאין בה דין קדימה האשה נדחת מפני בעל חוב והוא גובה כל חובו תחילה (רמב"ם אישות פי"ז הל' ד'—ה'). ומאחר שתקנו הגאונים שתגבה האשה ובעל חוב מן המטלטלין והדבר ידוע שאין דין קדימה במטלטלין אם לא הניח מטלטלין כדי ליתן לשניהם נותנין לבעל חוב [כל] חובו תחילה ואם נשאר לאשה מה שתטול תטול בכתובתה או תדחה (ע"פ ה"ו שם) כך כתב רב אלפס (שם דף מ"ה א'—ב') בשם רב האי גאון וגם רבינו חננאל כתב כן בלשון אחד. ובלשון אחר כתב יחלוקו כמו לוה ולוה וקנה דסוף פרק מי שמת (קנ"ז ב').
<h2>דף פו:</h2>
שנינו בפרק הכותב המושיב אשתו חנונית או שמינה אותה [הבעל] אפוטרופסית הרי זה משביעה כל זמן שירצה, רבי אליעזר אומר אפילו על פילכה או על עיסתה, ואומר שם שאם פטרה מנדר ומשבועה אינו משביעה, ואומר שם (פ"ז ב') רבי שמעון כל זמן שתובעת כתובתה יורשין משביעין אותה אינה תובעת כתובתה אין היורשים משביעין אותה. ומפרש שם (פ"ח ב') אביי [דברי] רבי שמעון כל זמן שתובעת כתובתה יורשין משביעין אותה ואפילו פטרה מן השבועה כאבא שאול בן אימא מרים דאמר (פ"ז א') שמן הדין הואיל ופטרה מנדר ומשבועה בין הוא בין יורשין אין משביעין אותה אבל מה אעשה שהרי אמרו חכמים הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה ואומר (שם) רב נחמן אמר שמואל הלכה כאבא שאול בן אימא מרים. ופירש רבינו חננאל (פ"ח ב' תד"ה לאפוקי) הילכך משביעין אותה ואפילו על אפוטרופסות שנעשית בחיי בעלה, אינה תובעת כתובתה אין היורשין משביעין אותה אלא על טענת ברי ומסיק שם (ורש"י ד"ה אלא) שבא לאפוקי ממאי דשמעינהו לרבי אליעזר ורבנן דהיכא דלא פטרה משבועה משביעה שבועת אפוטרופא כל זמן שירצה אפילו שלא בזמן תביעת כתובתה, ואיידי דנקט רישא יורשין נקט [נמי] סיפא יורשין כי הוא הדין שאין הוא יכול להשביעה. ופוסק רבינו יעקב ורבינו חננאל גם בזאת כרבי שמעון כמו שבתחילת דבריו הלכה כמותו, ומעשה בא לפני רבינו יעקב באשה שהושיבה בעלה חנונית ומינה אותה אפוטרופא והיתה נושאת ונותנת מהרבה מעות בבית ואומרת לבעלה שאינם שלו ופסק שאין הבעל יכול להשביעה מטעם שאמרנו (תו' שם ע"ש).
<h2>דף צ.</h2>
שנינו בפרק מי שהיה נשוי נשא אשה ראשונה ומתה בחייו ונשארו לו בנים זכרים ממנה ואחר כך נשא שנייה וילדה לו בנים זכרים ומת הוא ויורשי הראשונה באין ותובעין כתובת בנין דכרין שנייה ויורשיה קודמין ליורשי הראשונה, שהרי השנייה בעלת חוב ויורשי הראשונה באין מכח ירושת אביהן שמת דהא ירתון תנן לפיכך פורעין החוב תחילה והשאר ירושה. ומדקדק בגמרא (צ' ב') ש"מ ממתניתין שלשה דברים, ש"מ אחת בחייו ואחת במותו כעין משנתינו יש ליורשי הראשונה כתובת בנין דכרין ולא חיישינן לאינצויי, שיאמרו בני השנייה אם היינו באין בתורת בנין דכרין כמותכם כגון אם מתה גם אמנו בחיי אבינו היה הדין עמכם שהיינו כולנו באין מכח ירושת האב אבל עכשיו שאנו באין מכח ירושת חוב אמנו שהוא משפט ליטול אפילו אין כאן כי אם נקבות ואתם באים ליטול מכח ירושת אבינו חלק יתר זה לא נניח לכם ליטול בירושת אבינו יותר ממנו, לא נחוש למריבה זו מדקתני שנייה ויורשיה קודמין, מקדם הוא דאקדומי אם הנכסים מועטין שיטלו הכל הא אם הנכסים מרובין נוטלין בני הראשונה, שאם לא היו נוטלין היה לו לומר שנייה ויורשיה נוטלין ולא יורשי הראשונה. ואע"ג דתנן (ב"ב קט"ו א') בן קודם לבת ושם אפילו נכסים מרובין אינה נוטלת כלום כיון שיש לטעות בדבר היה לו לפרש (תד"ה הא). ועוד למדנו שכתובה זו של שנייה שנגבית בתורת חוב נעשית כמותר, וגובין בני הראשונה כתובת בנין דכרין שאין לך ירושה גדולה מזו דכשמת נפלו הנכסים לפני היורשין וכשיצא שטר חוב על אביהם אילו ואילו עושים מצוה לפרוע חוב אביהם (רש"י) ואין צריך כאן מותר דינר, מדלא קתני אם יש שם מותר דינר. ובשני דברים אילו פוסק שם (צ"א א') הלכה אע"פ שרב אשי דוחה שם שאין ללמוד כך ממשנתינו. ולמדנו עוד שכתובת בנין דיכרין לא טרפא ממשעבדי מדלא אתו בני ראשונה לטרוף על בני שנייה. כתב רבינו חננאל (הובא ברא"ש פ"י סי' א') דוקא אחת בחייו ואחת במותו שמתה גם זו שנשארה בחייו אחריו הוא דיש ביניהם כתובת בנין דכרין אבל אם השנייה בחיים בהדיא לא אשכחנא. וכתב מורי רבינו יהודה בשם ר"י ב"ר שמואל וזה לשונו ומיהו אומר (ר"י) [רבי] דהשתא למסקנא לא קאי האי דיוקא דמעיקרא ש"מ אחת בחייו ואחת במותו וכו' מדקתני שנייה ויורשיה קודמין ליורשי הראשונה הא איכא שקלי אפילו במקום השנייה עצמה עכ"ל. כתב בה"ג (דף ע"ב ג') פסק דין שיצא לפני ישיבת הגאונים דהא דקתני שנייה ויורשיה קודמין ליורשי הראשונה העמדנוה בפרק כל הנשבעין (שבועות מ"ח א') כשנשבעה ומתה אבל מתה ולא נשבעה אין יורשיה של שנייה נוטלין כתובתה שאין אדם מוריש שבועה לבניו, אבל בני הראשונה גובין כתובת בנין דכרין שאין עליהם שבועה דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים והנשאר אחריהם מן הנכסים בין קרקע בין מטלטלין יחלוקו יחד יורשי ראשונה ויורשי שנייה איש איש חלקו כמשפט הירושה.
<h2>דף צא.</h2>
מתנאי כתובה שיהיו הבנים הזכרים יורשים כתובת אמן ונדונייתה שהכניסה בתורת נכסי צאן ברזל ואחר כך חולקין השאר עם אחיהם בשוה (רמב"ם אישות פי"ט ה"א) כמו ששנינו בפרק מי שהיה נשוי. כיצד נשא אשה כתובתה ונדונייתה אלף זוז וילדה בן ומתה בחייו ואחר כך נשא אשה אחרת וכתובתה ונדונייתה מאתים והולידה בן ומתה בחייו ואחר כך מת הוא והניח אלפים בנו מן הראשונה יורש אלף שבכתובת אמו ובנו מן השניה יורש מאתים שבכתובת אמו והשאר יורשין אותו בשוה, נמצא ביד בן הראשונה אלף וארבע מאות וביד בן השנייה שש מאות, במה דברים אמורים כשהניח יתר על שתי הכתובות דינר אחד או יותר כדי שיחלקו השאר בשוה אבל אם לא הניח יתר דינר חולקין הכל בשוה שאם ירשו אילו כתובת אמן ואילו כתובת אמן [ו]לא ישאר דינר אחד לחלק אותו בין היורשין נמצא תנאי זה מבטל חלקי ירושה בין הבנים בשוה שהיא מן התורה (רמב"ם שם הל' ב'—ג'). אמרו היתומין הרי אנו מעלין על נכסי אבינו יתר דינר כדי שיטלו כתובת אמן אין שומעין להם אלא שמין את הנכסים בבית דין כמה היו שוין בשעת מיתת אביהן, אע"פ שנתרבו או נתמעטו אחר מיתת אביהן קודם שיבאו לחלוק אין שמין אותן אלא כשעת מיתת אביהן, היה שם יתר על כדי שתי הכתובות אע"פ שיש עליו שטר חוב כנגד כל היתר אינו ממעט אלא כל אחד יורש כתובת אמו (שם הל' ה'—ו').
<h2>דף צד.</h2>
מי שהיה עליו שטר חוב וכתובה אם היה החוב קודם גובה בעל חוב תחילה והשאר לאשה ואם הכתובה קדמה גובה האשה תחילה והשאר לבעל חוב (ע"פ רמב"ם אישות פי"ז ה"א). במה דברים אמורים כשהיתה הקרקע שבאו לגבות ממנה קנוייה לו בשעת הנישואין ובשעה שלוה הוא שהדין נותן שכל הקודם בשטר תחילה זכה תחלה אבל אם לאחר שנשא ולוה קנה קרקע כולן חולקין בשוה כדגרסינן בפרק מי שמתו (ב"ב קנ"ז ב') אם תמצא לומר דאיקני קנה ומכר או הוריש משתעבד לוה ולוה ולכל אחד כתב דאיקני וקנה ומכר מהו ומסקינן יחלוקו שבשעה שקנה היה משועבד לכולן ואין כאן דין קדימה (ע"פ ה"ב שם ע"ש במ"מ). לעולם כל שקדם וזכה במטלטלין כדי חובו או כדי כתובה אין מוציאים מידו שאין דין קדימה במטלטלין (שם ה"ג), אבל במקרקעי קיימא לן (כתובות צ"ד א' ורי"ף ותו' צ' א' ד"ה שמע) דבעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה.
<h2>דף צז.</h2>
אמרינן בפרק אלמנה ניזונת אלמנה בין מן האירוסין בין מן הנישואין נשבעת ומוכרת מקרקע בעלה ונפרעת כתובתה בין בבית דין מומחה בין בבית דין שאין מומחה כדאיתא בפרק אלו מציאות (ב"מ ל"ב א') והוא שיהו השלשה אנשים אומנים ויודעים בשומת קרקע, ואחריות המכר על נכסי יתומין כדאמר רב יוסף, אבל הגרושה לא תמכור אלא בבית דין מומחין, וכל המוכרת בבית דין לא תמכור אלא בהכרזה אבל המוכרת שלא בבית דין אינה צריכה הכרזה ואף על פי כן צריכה שלשה אומנים היודעים בשומא (ע"פ רמב"ם אישות פי"ז הי"ג ע"ש).
<h2>דף קב:</h2>
איש ואשה שהיה ביניהם שדוכין ואמר לה כמה את מכנסת לי כך וכך ואמרה לו וכמה אתה נותן או כותב לי כך וכך, וכן האב שפסק על ידי בנו ובתו כמה אתה נותן לבנך כך וכך וכמה אתה נותן לבתך כך וכך ועמדו וקדשו קנו אותן דברים אע"פ שלא היה ביניהם קניין מידם, ואלו הם הדברים הנקנין באמירה (רמב"ם אישות פכ"ג הי"ג). דבר זה שאמרנו מביאו רבינא בפרק ראשון דקדושין (ט' ב') ומשמע שסוברין שנקנין באמירה בלא שום כתיבה ואילו במסכת כתובות בפרק הנושא (ק"ב ב' ותד"ה רבה) אמר ליה רבינא לרב אשי דברים הללו ניתנו ליכתב או לא אמר ליה לא ניתנו ליכתב ומקשה שם רבינא לרב אשי להוכיח שניתנו ליכתב משמע שחולק עליו, ויש לתרץ שבמסכת קידושין חזר והודה לרב אשי. ורבינו מאיר פירש שלעולם חולק על רב אשי וכן [ה]פירוש דברים הללו של פסיקתא צריכים הם ליכתב שאין נקנין באמירה לבדה ומה שתפס נקנין באמירה לא בא אלא למעט קניין או אין צריכין שנקנין באמירה לבדה בלא קניין וכתיבה ואמר רבינא שם שלכל הפחות צריכין לכתוב ורב אשי חולק עליו. וצריך לדקדק הלכה כדברי מי שהרי דין גדול תלוי בזה על נדוניית חתנים [של] עכשיו שאין רגילות לכתוב. ובסדר תנאים ואמוראים כתב [יד] רבינו יוסף טוב עלם [כתוב] רבינא ורבי אשי הלכה כרבינא אבל ר"י ברבי שמואל פוסק כרב אשי לגבי רבינא שהרי רבינא ורב אשי שניהם סוף הוראה היו (ב"מ פ"ו א') ורב אשי היה גדול ממנו כדאמרינן בגיטין (נ"ט א') מימות רבי עד רב אשי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד, ורבינא היה תלמיד חבר לרב אשי כדאיתא בפרק הדר (עירובין ס"ג א'). עוד מדקדק רבינו שמואל (קידושין ט' ב' תד"ה הן) דדווקא עמדו וקדשו בתוך הדברים ועשו קידושין כדמשמע לשון עמדו, ואומר ר"י שאין זו ראייה שדרך התלמוד בלשון זה כדגרסינן בפרק בית שמאי (יבמות ק"ח א') קטנה שלא מיאנה והגדילה ועמדה ונשאת (שם בתו'). בד"א כשפסק האב לבתו בין גדולה בין קטנה ופסק האב האחד לבנו ובנישואין הראשונים שדעתו של אדם קרובה אצל בנו ומרוב שמחתו בנישואין הראשונים גמר ומקנה לו באמירה, וכן מפרש בירושלמי (כתובות דף ל"ב א'), אבל אח שפסק לאחותו או אשה שפסקה לבתה וכן שאר קרובים או האב שפסק לבנו או לבתו בנישואין שניים לא קנו אותן הדברים עד שיקנו מיד הפוסק שנותן כך וכך (רמב"ם שם הי"ד).
המקדש את האשה בשטר צריך שיכתוב אותו לשם [ה]אשה המתקדשת בו כגט, ואינו כותבו אלא מדעתה, כתבו לשמה [ו]שלא מדעתה אף על פי שנתנו לה מדעתה בפני עדים אינה מתקדשת (ע"פ רמב"ם אישות פ"ג ה"ד) דהלכה כרב פפא ורב שרביא שאומרים (קידושין ט' ב') אינה מקודשת דרבא ורבינא דאמרי מקודשת איתותבו (שם) מההיא דאין כותבין שטר אירוסין ונישואין אלא מדעת שניהם ורב אשי שהוא אחרון סובר בפרק הנושא (כתובות ק"ב ב') שמדבר בשטרי אירוסין ממש ועל תירוץ דרבא ורבינא שמעמידין אותה בשטרי פסיקתא לא סמכינן כך פירש רבינו חננאל בלשון אחד. אמנם בלשון אחר פירש דהלכה כרבא ורבינא דאמרי מקודשת ועל התירוץ שמתרץ בפרק הנושא להיפך דבשטרי אירוסין ממש מדבר אין לסמוך. וכן פוסק בהלכות גדולות דרב יהודאי גאון בסוף הלכות קידושין (דף פ"ד א').
<h2>דף קד:</h2>
מסקינן בפרק הנושא אלמנה שהיה שטר כתובה יוצא מתחת ידה נשבעת וגובה כתובתה לעולם אפילו לאחר ק' שנה בין שהיתה בבית בעלה בין שהיתה בבית אביה ואם אין שטר כתובה יוצא מתחת ידה אין לה כלום, כמו שאומר שם (ק"ד א') אי לא נקיטה כתובה במאי גביא, ואפילו עיקר כתובתה ואפילו תבעה ביום מיתת בעלה, וכן הגרושה אפילו עיקר כתובתה אין לה עד שתוציא כתובתה (ע"פ רמב"ם אישות פט"ז הכ"א וע"ש במ"מ) אלא אם כן יש עדים שנשרפה, במה דברים אמורים במקום שדרכן לכתוב כתובה אבל במקום שאין כותבין כתובה אלא סומכין על תנאי בית דין הרי זו גובה עיקר הכתובה אע"פ שאין בידה שטר כתובה בין שנתגרשה בין שנתארמלה בין שהיתה בבית בעלה בין שהיתה בבית אביה, שהטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום (ב"מ י"ז א'—ב'), אבל תוספת אין לה בכל מקום אלא בראייה ברורה (ע"פ הכ"ב שם ע"ש). ועד כמה תגבה האלמנה העיקר במקום שאין כותבין כתובה אם היתה בבית בעלה גובה לעולם ואם היתה בבית אביה עד חמשה ועשרים שנה ואם באתה לתובעה אחר חמשה ועשרים שנים אין לה כלום, שאילו לא מחלה לא שתקה כל זמן זה והרי אינה עם היורשין שתוכל לומר נכלמתי מלתבוע והם עמי בבית (שם הכ"ג) כדאיתא בפרק הנושא (שם). וגם משם למדנו שהמחילה אין צריכה קניין (סנהדרין ו' א' תד"ה צריכה). לפיכך אם היה היורש עצמו מוליך לה מזונותיה לבית אביה ומטפל בה יש לה לתבוע כתובתה אפילו אחר כ"ה שנה שמה ששתקה ולא תבעה מפני שהיתה בושה מן היורשים (שם הכ"ד) כדמסיק שם בכתובות. ורבינו שמשון ברבי אברהם פירש [בכתובות] (פ"ח ב' תד"ה הוציאה) בשם רבינו יצחק שאומר שזה שאמר רבי יוחנן (ב"מ י"ז א') (בכתובות) הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום שזהו בין במנה בין במאתים בין במזונות האשה והבנות בין במקום שכותבין כתובה בין מקום שאין כותבין בין נקיטה כתובתה בין לא נקיטה אי טעין ואמר פרעתי לא מהימן ואזדא רבי יוחנן לטעמיה דאמר (ב"ב קע"א ב') כותבין שובר וכן השיב רבינו יצחק בתשובה אחת (הובאה בתשו' מהר"ם ד"ב סי' ע"ג) המתחלת ראיתי דמעת העשוקים, וגם משובר שכותבין כך הלכה כמו שאומר סתם התלמוד בפרק גט פשוט (ב"ב שם) והאידנא דכתבינן תברא (כתובות פ"ט א' תד"ה ש"מ). אבל קשה שאביי שסובר שם (ב"מ י"ז ב' ע"ש תד"ה הוציאה) כרבי יוחנן סובר בפרק קמא דסוטה (ז' ב') דאין כותבין שובר, שאומר שם האשה שאמרה טמאה אני שוברת כתובתה ויוצאה, שמע מינה כותבין שובר אמר אביי תני מקרעת, לפי זה לא תגבה לאביי אלא אם כן יש עדים שנשרפה, וגם רבא משמע שם שסובר דאין כותבין שובר ומעמידה במקום שאין כותבין כתובה שאז ודאי כותבין שובר אבל במקום שכותבין כתובה אין כותבין שובר (כתובות פ"ח ב' תד"ה הוציאה ע"ש). אמנם א[ו]מר סתם התלמוד בפרק גט פשוט (שם) והאידנא דכתבינן תברא. ובספר חפץ כתוב שכך היה נוהג מר חפץ גאון שמביאין שתים ושלש כתובות מקרובותיה ונותנין כפחות שבהן.
<h2>דף קז:</h2>
כשנושא אדם אשה בין בעולה בין בתולה בין גדולה בין קטנה אחת בת ישראל ואחת הגיורת ואחת המשוחררת יתחייב לה בעשרה דברים ויזכה הוא בארבעה דברים, והעשרה שלשה מהן מן התורה ואלו הן שארה כסותה ועונתה, שארה אלו מזונותיה, כסותה כמשמעו, ועונתה לבא עליה כדרך כל הארץ, והשבעה מדברי סופרים וכולם תנאי ב"ד הם, האחד מהן עיקר כתובה והאחרים נקראים תנאי כתובה, ואלו הן לרפאותה אם חלתה, [ו]לפדותה אם נשבית, ולקוברה אם מתה, ולהיות נזונת מנכסיו ויושבת בבית[ו] אחרי מותו כל זמן אלמנותה, ולהיות בנותיה ממנו ניזונות מנכסיו אחרי מותו עד שיתארסו, ולהיות בניה הזכרים ממנו יורשים כתובתה יתר על חלקם בירושה [ש]עם אחיהם, והארבעה שזוכה בהן כולן מדברי סופרים ואלו הן, להיות מעשה ידיה שלו, ולהיות מציאתה שלו, ושיהא אוכל פירות נכסי מלוג שלה בחייה, ואם מתה בחייו יירשנה והוא קודם לכל אדם בירושתה (רמב"ם אישות פי"ב הל' א'—ג'). ועוד תקנו חכמים שיהא מעשה ידי האשה לבעלה כנגד מזונותיה ופדייתה כנגד אכילת פירות נכסיה, וקבורתה תחת ירושתה לכתובתה, לפיכך אם אמרה האשה איני ניזונית ואיני עושה שומעין לה כדפסיק בפרק אחרון דכתובות, אבל אם אמר הבעל איני זנך ואיני נוטל כלום ממעשה ידיך אין שומעין לו שמא לא יספיקו לה מעשה ידיה במזונותיה, ומפני תקנה זו יחשבו המזונות מתנאי כתובה (רמב"ם שם ה"ד ע"ש). כל הדברים האלה אע"פ שלא נכתבו בשטר הכתובה ואפילו לא כתבו כתובה עדיין אלא נשאה סתם כיון שנשאה זכה בארבעה דברים שלו וזכתה האשה בעשרה דברים שלה ואינן צריכין לפרש (שם ה"ה).
<h2>דף קח:</h2>
שנינו בפרק אחרון הפוסק מעות לחתנו ופשט לו הרגל תשב עד שתלבין ראשה אדמון אומר יכולה לומר אילו אני פסקתי לעצמי אשב עד שילבין ראשי אבא פסק עלי מה אני יכולה לעשות או כנוס או פטור אמר רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון, ופוסק בגמרא כל מקום שאמר רבן (שמעון בן) גמליאל רואה אני את דברי אדמון הלכה כמותו. ובירושלמי (דף ע' ב') מעמידה בפסק במעמדה אבל לא פסק במעמדה אפילו רבנן מודו.
